הייתי בלופוטן. למדתי המון

א.

העובדה שאני מנהלת שיחות טלפון ארוטיות עם החבר הכי טוב של דן-דן לא אומרת מה שאתם חושבים. זה רק מאז שהוא הודיע לי שאני מושלמת אבל הוא לא מסתדר עם נשים מושלמות. הוא אמר: "אני לא
מצליח לישון ולעבוד בגללך, ואני לא אומר שזה בגללך, אבל זה לא יכול להימשך". רק אם ניפרד הוא יוכל לעבוד ולישון. או, לפחות, הוא ייפרד. מצידו, אני יכולה להמשיך להתגעגע, כי זה לא מפריע
לו.
"כשאני מדבר איתך בטלפון אני מחזיק ביד משהו גדול וקשה. מאוד גדול. מאוד קשה". זה נועם, החבר הכי טוב שלו, אומר. אני לא יודעת אם גם דן-דן מחזיק ביד משהו גדול וקשה כשהוא מדבר איתי.
הוא לא אומר לי, וזה הגיוני. אחרי הכול, אם יעסוק בלהחזיק משהו גדול וקשה הוא לא יוכל לישון ולעבוד באותו זמן.
להגיד לי דברים כאלה גם יפריע לו לחפש בחורות חדשות. נכון שהוא לא ממש מחפש, כי הוא עדיין בשלב ההשוואה: היא לא מושלמת כמוני, היא לא מפריעה לו לעבוד ולישון כמוני, וזה לא יקרה עד שיהיה מוכן נפשית לא לישון ולא לעבוד בגלל מישהי אחרת. בקיצור, הייתי אשה מסוכנת. קודם סיכנתי את דן-דן באופן טוטאלי, אחר כך סיכנתי את נועם כי היה חשש שהיחסים יתגלו לחבר הכי טוב שלו. דן-דן היה קנאי נוראי, אבל במקרה הזה אי אפשר להוציא לפועל את הקנאה ולרמוז לו על היחסים עם נועם, כי שניהם ישתגעו מזה. אחרי הכול, חברות זה יותר חשוב מבחורות.
נורא רציתי להופיע בצילום של דן-דן בעיתון.  אהבתי לדמיין את הרגע שבו הוא יגיד "אל תזוזי, זה מושלם." וירוץ להביא את המצלמה וזו תהיה ההזדמנות שלי להיות תגלית. כן, דן-דן היה ההזדמנות שלי. הוא יכול להכיר לי אנשים שימצאו לי עבודה אחרת.
"את יודעת שאת נהדרת באירגון? מה דעתך לארגן את פסטיבל עכו?"
או "את מצטלמת נהדר. רוצה להנחות תוכנית בטלוויזיה?". גם לדגמן בסרטי פרסומת זה טוב. זאת הסיבה שכל כך התרגשתי כשראיתי אותו בשיינקין לפני חודשיים.
"אתה זוכר אותי?"
לא, בשיינקין הוא לא זוכר אותי. עברו שלוש שנים והוא התפרסם מספיק כדי שירשה לעצמו זיכרון סלקטיבי.
"מבית משפט לנוער?"
"לא. אני כבר לא שם. אני בבית חולים לילדים."
את דן-דן הכרתי כשהוא צילם עבור חוברת הדרכה של בית משפט לנוער. היה לי רעיון: אם אצליח לשכנע את ד"ר חיות שגם ילדים לפני ניתוח צריכים חוברת הדרכה, אוכל לחדש את הקשר. זה לפחות שלוש ארבע פגישות, שהן שלוש ארבע הזדמנויות. בינתיים דן-דן, ההזדמנות שלי, לא התעכב, וניגש לקנות גלידת באר שבע לצעירה שהייתה איתו. לצעירה מאוד שהייתה איתו. גם דקה מאוד. אני בטוחה שראיתי את פניה קודם. בכל אופן, היו לה פנים מהסוג שיש לך הזדמנויות לראות אותן קודם. אולי בצילומים שלו. ראיתי אותן במדור שלו בעיתון, הטבע של דן-דן. אחר כך, כשהייתי בעיצומה של ההזדמנות שלי, התברר לי שלא עם כולן שכב. דווקא בצילום שנראה לי מופלא מכולם, כי האישה הוצגה בו כמין אלה, ונוס של המדשאות, דן-דן סיפר לי שאמנם היה ביניהם משהו שנמשך שנתיים, אכל אצלו זה קצר ובדיעבד הסתבר לו שבעצם לא אהב אותה ולא ממש נמשך אליה. הוא לא ידע להסביר למה בכל זאת זה נמשך שנתיים. אבל זה לא סותר. הנה, אצלנו זו הייתה אהבה, והוא גם נמשך אלי, ובכל זאת זה נמשך רק שבוע. שכנעתי את ד"ר חיות. ברגע שהתחלנו לעבוד על החוברת, דן-דן הסתכל בי לא כמו בשיינקין, ושאל אותי שאלות אישיות. אישיות לגמרי. סיפרתי לו איך אני תקועה בעבודה, איך אי אפשר להתקדם בבית חולים לשום מקום אם אתה לא רופא או לפחות אחות או פיזיותרפיסטית, וכמה זה דומה לתקופה שעבדתי בבית משפט לנוער ולא הייתי עורכת דין או אפילו קצינת מבחן. פקידה זה סוף הדרך, אם אין לך קשרים. ולא היו לי. אפילו על אמא שלי סיפרתי לו, איך זה לגור איתה ולהרגיש אחריות גם עליה וגם על העובדה שיש לה בת שלא התחתנה. הוא שאל אם חשבתי לעזוב ולגור לבד, והודיתי שאני לא יכולה להשאיר אותה לבדה ובכל מקרה אני לא יכולה להרשות לעצמי דירה משלי.
בפגישה השניה הוא כבר התוודה שהתאהב בי ונגע בעדינות בשערי ותוך כדי כך גם בכתף. בפגישה השלישית הוא אחז בכף ידי ואמר שהוא חושב עלי כל הזמן. הוא באמת חשב עלי כל הזמן, אלא אם אפשר להתקשר למישהו בלי לחשוב עליו. הוא התקשר אלי לעבודה, הביתה, ואפילו חיכה לי ליד ההיפר, כשידע שאני עורכת קניות לאמא שלי.
הוא לא הרפה, ואני נבהלתי. זה היה כל  כך נעים שפחדתי מה יהיה כשיפסיק. אירית, שמכירה את כל ההכללות על גברים ומספרת אותן לכל האחיות והפקידות, אומרת שדרושים מינימום שבועיים כדי שהגבר ייתפס חזק, אחרת זה רק חשק רגעי וסוף הסיפור. אני החלטתי שלסיפור הזה לא יהיה סוף כל כך מהר. שהפעם אהיה מחושבת. רציתי גם את דן-דן וגם את הקשרים שלו. בעיקר רציתי את נועם, שמלבד היותו פסל בינלאומי הייתה לו גם תוכנית ציפורי לילה ברדיו, ותמיד הזמינו אותו להביע את דעתו בטלוויזיה, בנושאי אמנות, כמובן, אבל כשהתחיל להציג בברלין אז ראיינו אותו גם בנושאי גרמניה ושואה ובירה, וכחובב כדורגל שאלו אותו לפני משחקים חשובים מי לדעתו ינצח. נכון שזה לא שינה את התוצאות, אבל חשבו שזה מוסיף לתוכנית. ומאז ציפורי לילה הוא גילה כל מיני אמנים, סופרים וסתם אנשים מעניינים שחיכו להשתלה ואו שינו את חייהם או לא התאבדו בסוף למרות שכולם חשבו שאין להם משהו טוב יותר לעשות.
לכן לא נכנסתי עם דן-דן למיטה. שיחקתי אותה כאילו אני מעוניינת, אבל עדיין לא בטוחה. חודש זה נמשך ככה, כשהוא ממש נמס לי מול העיניים, מתקשר בלילות ומעיר את אמא שלי, מזמין אותי לראות ביחד דן שילון, ובוכה בדמעות אמיתיות "את כל כך יפה שזה לא צודק". עוד אחת מההכללות של אירית קובעת שאם גבר חושב שאת יפה עד כדי כך שאי אפשר להתיק ממך את המבט, זה סימן שהוא מאוהב, אלא אם במקרה את באמת כל כך יפה. אני נראית בסדר, אפילו בסדר גמור, אבל לא עד כדי כך שיבכו מזה. הבנתי שדן-דן מאוהב. זה נראה לי כנס משמים, וכבר התחלתי לרהט את העתיד שלי.
כששכבנו בפעם הראשונה זה היה אחד הימים הקשים. נכון שאפילו כשהיינו כבר ערומים לגמרי הוא עוד נתן לי הזדמנות להתחרט, הפגין שהוא לא לוחץ עלי, אבל זה לא היה לי נעים. "מי אמר שמוכרחים לשכב? טוב לי אפילו שאני סתם מרגיש אותך לידי". כאילו הוא טורח לדווח לפרוטוקול שהאחריות עלי. כאילו שהוא כבר יודע שאני עומדת להינטש ולכן הוא מפחית מאשמתו, כי הרי הכול נעשה לפי רצוני.
טוב, זה היה לפי רצוני בדיוק כמו בצילומים, כששואלים את הדוגמנית שעומדת בבגד ים זעיר בקוטב הצפוני, נשענת על דוב לבן - אם היא בסדר. כן, היא בסדר בהתחשב בעובדה שעדיין לא טרף אותה הדוב ולא קפאו לה אצבעות הרגליים. שבוע שלם עשינו בעיקר את זה. את זה - ואת התוכניות על לופוטן.
לאט לאט זה נהיה לי כל כך נעים עד ששכחתי שאני רוצה להיות תגלית. רציתי להיות איתו. עוד לא ידעתי שאני עומדת להעזב ולכן חשבתי שנורא טוב לנו. לא ידעתי אם ככה הוא תמיד, או שבאמת התאהב בי יותר מהרגיל שלו.

בשבוע ההוא שמעתי בפעם הראשונה על איי לופוטן. זו קבוצה של תשעה איים בים הצפוני, תשע שעות הפלגה מחופי נורווגיה, ויש שם למעלה ממיליון עופות מסוגים שונים. דן-דן עמד להקדיש להם סדרה שלמה במדור שלו בעיתון.
כשהוא הציע לי לבוא איתו, זה נראה הדבר הכי טבעי. שעות הסביר לי כל פרט, על נעלי הליכה ועל נעליים ששומרות על חום אבל מאווררות, על תרמיל בעל רצועות רחבות שלא חותכות בגב. הוא אמר שבבוקר הראשון נפליג בסירת דייגים לטרול פיורד, ובין הקירות הגבוהים (1161 מ') נעשה אהבה. ו... כן, הוא יצלם אותי! הפעם הוא אמר! זה לא היה פשוט לסדר את החופשה, אבל שכנעתי את ד"ר חיות.
בינתיים העליתי מדי פעם את נושא החוברת לילדים המתאשפזים, אבל בסוף יצא שהיינו מדברים עלי, ולא על החוברת. למשל, אם התייעצתי עם דן-דן על סופר ילדים מסוים שחשבתי לפנות אליו שיכתוב את הטקסט, הוא היה או קוטל אותו או מודיע לי נחרצות "למה את מתעסקת בנושאים שאת לא מסוגלת לבצע בעצמך וצריכה להעזר באחרים?". אפשר היה להרגיש שהוא מנסה להציל אותי מבושות וחושב שאני זקוקה להדרכה. אבל לא ממנו, כי הוא יותר מדי מעורב. אני רציתי שזה יהיה פרויקט משותף, שלי ושלו. נכון שאני לא כתבתי ולא צילמתי, אבל לפחות שנינו נדע שזה משותף, אם זה יהיה משותף. כן, משהו שלנו, של שנינו.
ואז הוא התקשר ואמר לי שכדאי שניפרד. אם הוא באמת לא יכול לעבוד ולא לישון, אז איך אפשר להמשיך את הקשר? כי הרי אפילו בלופוטן צריך לישון כדי לצלם, ולצלם, עבורו, זו עבודה. שלא לדבר על האמנות שמתבזבזת כשהוא לא מצלם. נכון שאילו היינו עוברים לגור יחד היינו יכולים לישון יחד, ואז אולי הוא גם היה יכול לעבוד, אבל זה מוקדם מדי להציע לבחורה לגור איתו אחרי הכרות קצרה כל כך. ואם הבחורה תציע? הצעתי לו שאבוא אליו לשבוע, ונראה איך. הוא התפלא שפתאום אני יכולה לעזוב את אמא שלי. וחוץ מזה, יהיה לנו זמן בלופוטן. נראה איך זה להיות ביחד. ואז הבנתי שהוא לא מתכוון שניפרד, אלא רק שלא נהיה זוג, שזה לא יהיה פורמלי. אחרי שלושה ימים אפילו שכבנו שוב. לא היה אכפת לי שזה לא פורמלי, אם הוא נותן לי להישאר איתו.
כנראה שהפירוד הצליח, כי דן-דן הצליח לישון ולעבוד. הוא נכנס לקצב עבודה מזורז והיה עסוק נון סטופ. אבל תמיד היה לו זמן להיות נחמד כשהתקשרתי. הוא נשמע כאילו חשב עלי בדיוק באותו רגע. "ניפגש מהר?" היה אחד המשפטים הראשונים שלו בכל שיחה. הוא אמר את זה כל כך מתוק, כאילו שהוא מוכרח לראות אותי מיד, כאילו שאי אפשר לחכות עם זה. אני, כרגיל, הסכמתי להיפגש מתי שהוא רוצה.
"ביום ראשון אני בחדר כושר. ביום שני אני מצלם בנגב. אז זה יהיה ביום שלישי. אבל בטח עוד נדבר עד אז". ביום שני אני לא עובדת, ויכולתי להצטרף לנגב. אבל לא הצעתי, כי דן-דן הרי יודע שאני פנויה ואם לא הציע זה בטח מפני שאני אפריע לו להתרכז בעבודה. ובכלל, הרי עוד נדבר עד יום שלישי.
ביום ראשון כיוונתי את השעון המעורר קצת יותר מוקרם, כי דן-דן אהב להתקשר אלי לפני העבודה, כשאני עוד רכה מהשינה. אבל הפעם הוא לא צלצל. בעבודה הייתי מרוכזת במכשיר הטלפון, כי ידעתי שהוא עומר להתקשר. אבל לא. לא נעים להודות, אבל גם כשידעתי שהוא בחדר כושר חיכיתי באוזן אחת, כאילו זה הגיוני שהוא יצא באמצע כדי להתקשר.
למחרת שוב קמתי קצת יותר מוקדם. חיכיתי במשרד, ולא היה טלפון.
חזרתי הביתה בספיד אימים, במונית, כי רדפה אותי התמונה כיצד הוא מפסיק את הצילומים באמצע הנגב שולף את הפלאפון, ואני מפספסת אותו, כי אני בדיוק באוטובוס. בלילה, כשכבר היה לי ברור שהוא בבית, חשבתי על המלחמה שהוא מנהל נגד עצמו כדי לא להמשיך לחשוב עלי כל הזמן. לכן הוא לא מתקשר. לא בכיתי, כי מחר ניפגש.
יום שלישי היה דומה לקודמיו, בהבדל אחד, ידעתי שהיום אראה אותו, אם כי לא ידעתי מתי. הוא לא צלצל בבוקר, לפני העבודה, ולכן לקחתי בגדים להחלפה - כי אם יתקשר וירצה להיפגש אחרי העבודה, שלא יתפוס אותי לא מוכנה. הוא יכול להרשות לעצמו לבוא ישר ממארב טלסקופי ליעלי המדבר, מיוזע ומיובש ברוח, ולחבק אותי בתוך הריח של הבוקר שהיה לו. אני לא. תמיד קיבל אותי ניחוחית ורעננה אחרי אמבט שמן ארומטי ועם תחתונים חדשים. דווקא אהבתי את זה, כאילו אני המקום הנעים שהוא מספח לחיים שלו. אני, על הניחוחיות הנעימה, הפכתי לחלק מהעולם של דן-דן. לכן הכנתי את הבגדים, ולהתקלח אני תמיד יכולה במחלקה. אבל לא היה טלפון. חזרתי הביתה במונית.

ב-5:27 הוא התקשר. "משהו דחוף צץ בעבודה. זה לא יוכל להיות היום. נדבר". בקול כזה של אנשים הכי קרובים בעולם. ובאמת דיברנו. אחרי שלושה ימים, כשהתקשרתי. זו הייתה התקופה המוזרה הזאת שבה דיברנו בטלפון אבל תמיד אני התקשרתי, נפגשנו לעיתים רחוקות, אבל רק כדי לשכב, והמשכנו לתכנן את הנסיעה ללופוטן. עוד לא יכולנו לקבוע תאריך, כי הייתה לו איזו בעיה והוא לא רצה לצאת לפני שנפתרה. רוב השיחות נסתיימו ב"ניפגש מהר" ואחר כך לא שמעתי ממנו.
הוא המשיך לאהוב אותי, אבל לא רצה לראות אותי. אירית אמרה שאני צריכה להפסיק עם זה. "תוציאי לך אותו מהראש", אמרה. היא ידעה שגברים כאלה יכולים להשיג כל אחת, והם גם עושים את זה, ולא ייתקעו עם פקידה בבית חולים לילדים, אפילו אם במקרה היא מוצאת חן בעיניהם זמנית. היא אפילו חשבה שלא כדאי לי לנסוע איתו, כי זה יותר גרוע להיפגע בחו"ל, כשאת תלויה בו. אבל אני בניתי על הלופוטן, כי אחרי שיראה כמה טוב לנו יחד, הוא ירצה להישאר איתי. ככה, פשוט. הרגשתי שהרגשות שלו כלפיי אמיתיים. ואז כבר לא חשבתי על תגליות ועל להנחות את פסטיבל עכו. רציתי אותו רק לעצמי, לתמיד, עם כל הניחוח המוזר הזה של היעלים.
באחת השיחות הוא אמר לי "להיות לבד זה קשה. אבל הבעיה היא שכשמוצאים מישהו להיות יחד, מגלים שצריך להשקיע המון אנרגיה בעצם הקשר, וזה לא פחות קשה". כמה שהוא צדק. אני יודעת, כי את האנרגיה הזו אני השקעתי. הוא היה עסוק בעניינים, והעניין שלי היה לצוד את הנקודות הריקות שלו כדי למלא אותן ביחסים שלנו. לפעמים הייתי בכוננות כמה ימים עד שעליתי על רגע הזדמנותי כזה! ואם ביום מסוים הייתי מפסיקה לעמוד בכוננות והולכת לסרט, למשל, הייתי עלולה לפספס. מה פתאום שאני אהפוך את החיים שלי למשמרת כוננות? הרי זה לא רק הייאוש של החיים כהמתנה מתמדת למישהו שממשיך בחייו, אלא גם כשמגיע כבר הרגע ונפגשים, אני מרוטה מימים של ציפייה, רק מתחבקים וכבר אני רואה איך שוב אני חוזרת לחכות לו. אבל לא הייתה לי ברירה, כי התברר שהוא התיישב לי עמוק, וגם אם חשבתי שהוא לא מעניין אותי, הוא צחק לי מבפנים, הנה אני שתול אצלך בבטן.
באחד הימים פגשתי אותו במקרה ברחוב. הוא היה עם נועם. הוא הציג לי אותו (כאילו מישהו לא יודע מי זה), ועלי אמר: "תכיר את ח'", כאילו שאני מישהו שצריך להסתיר אותו. אחרי הרגע המוזר הזה שאלתי את נועם אם הוא מתכונן לתערוכה שלו בשלישי ביולי, שהייתה מתוקשרת להפליא, ודן-דן אמר, דרך אגב, שהוא לא יהיה בפתיחה כי בדיוק יום קודם הוא נוסע ללופוטן איילנדס. נשתלתי. מתי החליט? מתי הספיק לקנות כרטיסים? אולי התכוון כל הזמן לנסוע לבד, אחרת איך הספיק לקבוע ולבצע מאז שדיברנו על זה לפני יומיים? ואז הוא אמר לי בחביבות "אם אני לא טועה, גם את תכננת לנסוע ללופוטן באיזשהו שלב, לא?". עכשיו הרגשתי כמו הדוגמנית ההיא אחרי שכן קפאו לה האצבעות. ולא רק האצבעות. לא ידעתי אם לבכות או להתפלל שתטבע לו המעבורת או שיתמוטט תחתיו הגשר או אפילו שתקרה לו תאונת רכבות רגילה בדרך לנארוויק.
יומיים נאבקתי בצורך להתקשר אליו. ההחלטה נפלה כשלא הצלחתי להתאפק. הייתי מוכנה לעשות הכול אם הוא יציע שאבוא איתו. דן-דן היה כל כך חביב שכמעט בכיתי. הוא שאל אם יש לי כבר תאריך טיסה  ושיקרתי שכן. "התברר לנו" שיש חפיפה של שלושה ימים בתאריכים שלנו. עכשיו, כשהיינו ידידים לכל דבר, והוא כבר לא צריך היה לחשוש מחדירה עמוקה מדי לעצמות, יכולנו לקבוע לשוט יחד לטרול פיורד או להיפגש בערב בפאב (אם יש שם כזה). אבל דן-דן המשיך להיות חביב, ודיבר כאילו אנחנו שני קווים מקבילים ולכן אין טעם להציע שניפגש.
כולם הרגישו שאני הרוסה, ואמא שלי התחילה לרדת לחיי כי הבינה ששוב מישהו עזב אותי ואין סיכוי לנכדים בעתיד הנראה לעין, ולכן אין גם סיבה להיות נחמדה לאחת שלא עומדת להיות אמא של הנכדים שלה. אירית התחילה עם השאלות: "אז מתי נוסעים? ולאן נעלמו הטלפונים הדחופים?" ואני הייתי הרוסה מזה שהוא כל כך חסר לי.
ביום שדן-דן נסע, נזכרתי בנועם. במונחים אובייקטיביים, הוא יותר שווה מדן-דן. אבל האמת, הייתי מוכרחה לדבר על דן-דן עם מישהו שמכיר אותו. אחרי שהוא, אני ודן-דן עמדנו כמה דקות יחד ברחוב ואפילו הוצגנו רשמית, נשאר לי רק למצוא את התירוץ האולטימטיבי להתקשר אליו. אני הרי לא יכולה להתקשר ולשאול "אולי, במקרה, דן-דן סובל בלופוטן ומתחרט שלא לקח אותי?". אז התקשרתי ושאלתי אם זה מעניין אותו להביא לתוכנית שלו ילד אחרי ניתוח לב. השתיקה שלו לא נראתה לי מבשרת טובות ונכנסתי לאמוק של מילים כדי לכסות עליה. "הוא לא ילד רגיל. באמת. הוא טיפוס. הוא נורא מעניין. הוא..."
"ואיך בדיוק תסבירי לדן-דן שהגעת אלי?"
"מה לא בסדר בזה?"
"הרי לא היית מתקשרת אם לא היית יודעת שנדלקתי עליך. כבר עכשיו זה נשמע כאילו את יושבת לי על הזין." איזו יעילות. וככה פתחתי בקריירה של שיחות טלפון לוהטות. 056 פרטי עם נועם. ציפורי לילה בכל שעות היום. הוא ממש גמר בשיחות האלה! וחיפש אותי כל היום. זה צורך, לא? השתגעתי לחשוב שהוא צריך אותי ובשביל דן-דן אני מיותרת בעולם.
"בטלפון זה יותר נקי, פחות חיידקים", הוא אמר לי פעם כשתיאר בפרוטרוט איך אני עומדת על הברכיים כדי למצוץ לו ומוצאת שיש לו את הזין הכי גדול בברנז'ה. אחר כך אמר ששנינו מניאקים ושאני נורא פגיעה אבל גם יש בי לא מעט כוח אם אני יכולה לעשות את כל זה כשאמא שלי בחדר השני. אמא שלי לא התערבה, כי הבינה שאני מדברת עם בחור, ומטלפון לא נכנסים להריון. בזמן שהיא מילאה קישואים והכינה רוטב בסיר הגדול, הספקתי לתת לנועם להשחיל אותי מאחור ולהגיע לי עד הלבלב, כי האזורים הרגילים לא הספיקו לכלי הענק שעליו דיווח לי. בימי שלישי הייתי מקשיבה לו ברדיו בציפורי לילה. בפעם הראשונה, אחרי שהודיתי בפניו שדן-דן השאיר אותי בארץ עם לב שבור ואפילו ירדתי במשקל בגללו, הוא קרא בתוכנית קטע על שברון לב, ועל העוצמה שבו ועל כך שאפשר לרתום אותה לטובתך.
הרגשתי שהוא בחר את הקטע עבורי. הייתה יותר מפעם אחת שזיהיתי את השיחות שלנו בפתיחים שחיבר, ותמיד התקשרתי כדי להגיד לו כמה טוב זה היה בסולם מ-0 עד 10. הוא אהב לשמוע איך הוא היה, ותמיד ניסה לשכנע שהיה יותר קרוב ל-10. אם אמרתי מספר יותר קטן, הוא היה מתכווץ בטלפון. היה לו חשוב להיות גדול ממש. פעם, בעיצומו של אקט מיני היסטרי בטלפון, הוא נורא שמח פתאום
ואמר שעלינו על פטנט אדיר. "בשיטה הזו אפשר להמשיך את הזיון כמה שהדמיון רוצה, לא כמה שהזין עומד". ואז הוא אמר לי לחכות רגע וקרא לי קטע ממחזה, כאילו כל זמן שעוד לא עשית את זה, יש תקווה, יש משהו שאתה מחכה לו, אבל אחרי שמימשת את הפנטזיה, לא נשאר כלום. הכול ככר עבר ונגמר ונותר עלוב כפי שרק מציאות יכולה להיות. לכן נועם כל כך שמח בשיחות האלו. לדעתו זה לא ייגמר לעולם, וגם אף פעם לא נממש את זה, רק אם במקרה ניפגש באיזשהו מקום רחוק בעולם.
"אני באה אליך", אמרתי לנועם. זה היה אחרי שבוע משפיל במיוחד. הרגשתי מתויקת בתיקיית בית החולים, ושאפילו אחרי הזיונים הכי משוגעים נועם בכלל לא יזהה אותי ברחוב, ובינתיים דן-דן שט בטרול פיורד עם יפהפיה נורווגית או, יותר גרוע, עם שיינקינאית שארז עוד בבית. והשתגעתי מגעגועים.
"את לא מכירה אותי. את לא מפחדת שאני אהיה אלים, אולי אכה אותך?"
"עדיף שיכו אותי מאשר ידלגו עלי וישכחו ממני", בכיתי.
נועם הסכים שאבוא. כשנכנסתי ראיתי שהוא לא יודע אם להתנפל עלי מיד כמו כטלפון, או לטפל בי כמו במקרה סיעודי שנופל על הקרשים.
לכן הוא הציע להכין לי כוס תה, שפת את הקומקום ובזמן שהמים התחילו להתחמם הוא ניגש אלי בדחיפות, תלש לי את החולצה ונגע בי בקצה האצבע כאילו יש משהו מגונה בנוכחות של הגוף שלי ואז אמר שאם אכנס לחדר השינה הוא יחייג אלי מהקו השני ונוכל לעשות את זה כמו שצריך. לבשתי את החולצה וחטפתי את התיק. כשהייתי בדרך לדלת הוא אמר בקול היסטרי "שלא תעשי לי את זה יותר".
נכנסתי לסוכנות נסיעות ועם חלל ענק בלב הזמנתי כרטיס טיסה.

ב.

ישבתי על סלע בלופוטן, ומסביב ציפורים מצייצות וצווחות. בטח צילמו אותן לא מזמן ואני גם יודעת מי. ואז הופיעה לינדקן. היא הייתה נורווגית, ממוזיאון קון-טיקי באוסלו. היא התפלאה שאני גרה בנוס-פיורד ולא במלון בסבולבר. מלון? אמנם דן-דן אמר נוס-פיורד, אבל אני מודה שמלון אמיתי קסם לי באותו רגע הרבה יותר. וככה נכנסתי למכונית של לינדקן ועברתי למלון נורמלי.
לינדקן הגיעה לנופש עם חברה מאנגליה, שריל. יחד הן משוטטות באיים ועושות מה שבא להן. שריל עובדת במוזיאון לקולנוע בלונדון, וכל דבר מזכיר לה סרט. הציפורים, למשל, נראות לה מטופשות כאילו היצ'קוק עוד לא עשה את "הציפורים" והן לא יודעות מה הפוטנציאל שלהן.
אני סיפרתי שאני עובדת על חוברת הדרכה לילדים לפני ניתוח, ולינדקן נדלקה, כי היא ממונה על תוכניות נוער במוזיאון שלה.
יכולתי לראות איך כל ילד בכיתה מקבל כפיסי עץ מסוגים שונים וצריך להשיט אותם באחד האגמים, או הפיורדים, או הנחלים, או מקווי המים האחרים שיש שם בלי סוף. ולינדקן צוחקת אליהם: "לא צריך לדחוף, יש מספיק אגמים לכולם".
חצינו שני איים וכל הדרך ראינו שורות שורות של מוטות ועליהם מושחלים דגים לייבוש. כמה דגים, וכולם באוויר. עוד לא הספקנו להפסיק לצחוק מהדגים ונכנסנו לחדר דומה למסעדה או בית קפה,
בעצם לבית דגים. הגישו שם דגים מעושנים, מלוחים, מטוגנים, מבושלים ועשויים בכל מיני שיטות עינוי אחרות. עשרות סוגי דגים.
שמחנו לפגוש את הדגים שהכרנו כשעוד היו תלויים על מוטות וטעמנו כל סוג, לא לקפח אף אחד.
ביום הרביעי הרגשנו שמיצינו את הדגים, הציפורים והטבע באופן כללי. החלטנו לצאת מהאיים. לינדקן בכלל רצתה לצאת מנורווגיה, כי זו הייתה החופשה השנתית שלה, ושריל הייתה צריכה לחזור ללונדון. לי היו עוד שבועיים וחצי. טסנו ללונדון.
במטוס שריל סיפרה לנו על הבת הקטנה שהיא מגדלת לבד. החבר שהיה לה, ג'ון, הסכים לעשות לה ילדה כי הם היו באמצע הסטוץ והוא לא רצה ששריל תהיה חמוצה אליו. "אני משקיעה המון בילדה, וגם בעצמי, והיה לי מיותר לטפל גם בג'ון", ככה שריל מסבירה למה עזבה אותו. לינדקן אמרה שגברים לא צריכים לעשות ילדים רק בתור מתנה לאשה, כי על מתנה אומרים תודה ולוקחים.
איזה אומץ היה לשריל. היא החליטה איך היא רוצה לחיות, ובלי טובות של ג'ון, וזה בדיוק מה שעשתה.
ג'ון היה אדם יצירתי וגם את הביקורים אצל הילדה רצה לבצע ביצירתיות. אני כבר דמיינתי איך הקטנה הזו מחכה לצוד את הרגעים הריקים שלו כדי למלא אותם ביחסים עם אבא. אבל שריל קבעה לוח זמנים לילדה: בבוקר גן, וכל יום אחרי השינה משהו אחר - בלט, שחייה, חדר משחקים, שעת סיפור, סבא וסבתא. ג'ון קיבל משבצת הורות בימי שני וכל הקריאיטיביות האבהית נבלמה.
לינדקן אמרה שזה קשה להיות לבד, "אבל הבעיה היא שכשמוצאים מישהו להיות יחד, מגלים שצריך להשקיע לא פחות אנרגיה בעצם הקשר. וזה לא פחות קשה". בדיוק הדעה של דן-דן. אבל פתאום הבנתי שזו לא מוכרחה להיות אני שמשקיעה - אני יכולה להיות גם זו שלא רוצה. הרגשתי שאני מוכרחה שתהיה לי הזדמנות לא לרצות מישהו.
שתינו לחיי זה, ואחר כך שתינו לחיינו, ואחר כך צחקנו אולי ארבעים דקות עד לנחיתה.
בערב הראשון בלונדון שריל לקחה אותנו למסעדה. היא באה עם זוג חברים והציגה את "לינדקן מאוסלו וחדווה מתל-אביב", וגם אמרה בקיצור מה כל אחת עושה. הוא היה עורך ב"גרדיאן" והיא כתבת לענייני תרבות.
העיתונאית שאלה את שריל מה עם ג'ון, ושריל הסבירה לי וללינדקן ש"מנסים להחזיר אותנו לחיות יחד". זו הייתה העזה במונחים אנגליים, אחרי שהם מתאמנים דורות איך לא להתערב ואיך לא להגיד לזולת שהמעיל שלו עולה באש, כי אולי ככה הוא מעדיף את זה וזה עניינו האישי.
ואז העיתונאית עברה אלי: "למה בעצם את רוצה להוציא מדריך לילדים מתאשפזים?", אבל זו לא הייתה נזיפה. היא לא שאלה את זה כאילו יש משהו חשוב שהחמצתי, היא שאלה כי זה עניין אותה.
היא רצתה לדעת אם זה הספר הראשון שאני מוציאה לאור.
ספר? תיכף אמרתי שלא, כי אם זה ספר, אז גם המדריך בבית משפט לנוער היה ספר, וסיפרתי על המדריך הזה. זה הדליק אותם. כולם חשבו שזה פרויקט אישי שלי. טוב, זה באמת היה פרויקט אישי שלי.
אבל הם חשבו שהוא פרטי שלי. טוב, הוא יכול להיות פרטי שלי.
בשלב הזה היא רצתה לדעת אם אני מפיקה את הספר בעצמי.
פתאום זה נראה לי אפשרי. כן, זה הספר השני, ואני מוציאה אותו לאור. היא המליצה על חברה שלה, עיתונאית ישראלית, שתשמח לכתוב את הטקסט, ונתנה לי את הטלפון. הפעם הרגשתי שההבטחה הזו אצלי בכיס באמת. אם אני לא ממש טועה, אני הולכת לסמוך על עצמי. הרגשתי כמו הדוגמנית ההיא בקוטב שמסדרת לעצמה חימום תת קרקעי ומשחקת אותה עד סוף הצילומים.
במטוס לתל אביב ראיתי את דן-דן יושב עשרים שורות לפניי. רציתי לגשת ולהציע לו לצלם עבורי כמו"לית, להראות לו מה זה. אבל לא ניגשתי. אפילו בלופוטן יש עוד צלמים, שלא לדבר על מה שקורה
בשיינקין. אני יכולה לבחור, וזה מה שהתכוונתי לעשות.

BreakNewLine]>