top of page

שירים חדשים

שיווי משקל

חוֹזֶרֶת לָאַהֲבָה

 

רַצְתִּי לַחֲזֹר הַבַּיְתָה וְאֵין

מְבוֹאָה. דָּרַכְתִּי עַל רִצְפַּת

הַסָּלוֹן וְאֵין מְעלַי חֶדֶר, דוֹרֶכֶת

עַל כְּפִיסֵי עֵץ וְאֵין  שולחן וְאֵין ארוֹן,

רַצְתִּי עַל נְסוֹרֶת בְּחֶדֶר אחֵר

וְאֵין  פְּסַנְתֵר, בַּפְּרוֹזְדוֹר הָיָה נִדְמֶה לִי

שֶכֵּן, שֶיֵש שָרִיד לְמָה שֶהָיָה.

 

רַצְתִּי לַחֲזֹר לָאַהֲבָה

וְאֵין

בהתגנבות הם נלקחו ממני

 

נושלתי מהם. ואלו שְמות

ריצה קלה באחו הפתוח

ושיבה קשה ומיוזעת

הליכה עם שחר לאורך הים כשהרוח

מלטף  את  זרועי וצווארי בְּרַיחַ מלח

צלוחית עוגיות בוקר במאפיה השכונתית  

מגישים לי - הא לך.

קערית הבדולח של אמי

שנשרה מידי והתנפצה אל רצפת

המטבח לרסיסים בוהקים וזהרו כשאספתי אותם

במטאטא, ורסיס אחד צר וארוך

נתקע בעקבי ושלפתי אותו. אבל חלק  זעיר

ופצפון נשבר פנימה והוא דוקר מבפנים רק

על כל צעד ושעל

הוֹלֶכֶת עַל עֲנָנִים

 

 

אֲנִי הולֶכֶת עַל עֲנָנִים. אַל תִּשְׁגוּ לַחֲשׁוֹב

עַל אסטרונאוטים מְרַחֲפִים בַּאֲוִירִים אחֵרִים,

נָעִים בְּחָלָל נָעִים,

חָלָק וְרַךְ לְלֹא חֲשָׁשׁ נְגִיעָה בָּאֲדָמָה.

 

אֲנִי הולֶכֶת עַל עֲנָנִים בָּאֲוִויר הַבֵּיתִי. גוּשֵי אֲוִויר קָשֶׁה

הוֹלְמִּים בִּי. עֲנְנֵי סוּפוֹת חוֹל וְאָבָק

עוֹטְפִים בְּמַדְקֵרוֹת, נוֹרִים בְּקִיתוֹנוֹת

רָאשֵׁי חוֹל פִּצְפּוֹנִים.

 

אֲנִי רוֹצֳה לְשָׁם, אֲבָל מוּבֶלֶת הַרְחֵק מִשָּׁם

אֲנִי רוֹצָה לַיָּם, אֲבָל מַגִּיעָה לַיּבַּשָׁה -

זוֹ פִּיסַּת הָאֲדָמָה שֶׁתַּחַת מִדְרַךְ רַגְלַי.

לוחשת לי

פְּלִי עָלַי, תִּפְּלִי עָלַי, אֲנִי יְכוֹלָה

לְשַׁנּוֹת אֶת הַמַּצָּב. אֲנִי גְּדוּלָּה, אֲנִי לֹא פִּיסַּת

אֲדָמָה, אֲנִי לְכָל רוֹחַב הַתְּמוּנָה. אֲנִי יְכוֹלָה

 לָתֵת לָךְ נוֹק אָאוּט בַּבֶּרֶךְ, אוֹ לְשְׁבּוּר לָךְ

אֶת הַיָּד. זֶה לֹא רַק דָּבָר אֶחָד. אֲנִי

יְכוֹלָה גַּם אֶת הָרֹאשׁ. אַחַת, שְׁתַּיִים שָׁלוֹשׁ.

 

עוֹצֶמֶת עֵינַי כְּדֵי לא

לְהוֹרִיד גֶּשֶׁם מֵהַעֲנָנִים.

פַּעַר הַדּוֹרוֹת  

 

נַכְנִיס לְךָ חֵלֶק מַתֶּכֶת בִּמְקוֹם הַשֶּׁבֶר קָבַע הָרוֹפֵא.

מֵאֲלוּמִינְיוּם? אַבָּא שֶׁלִּי נִבְהָל

צוֹפֶה פְּנֵי הַסִּירִים הַמְּרוּטִים שֶׁהִשְׁחִירוּ בְּמִטְבָּח.

פְּלָטִינוּם, יָצְתָה בַּת קוֹל גָּדוֹל. אוֹרְטוֹפֵּדְיָה

יְכוֹלָה לְהַעֲלוֹת זוֹהר פִּתְאוֹם

בְּעֵינֵי הַמְּנותח. תַּכְשִׁיט שֶׁכָּזֶה

בֵּין קֻפְסָאוֹת הַבְּרָגִים הַמְּרֻבָּעִים וְהָעֲגֻלִּים,

האוּמִּים מִ-2 עַד 8 מ"מ. שֶׁהֶחֱיָנוּ

עַד לַזְּמַן הַזֶּה, בְּחֶדֶר חָדָשׁ וּבוֹהֵק

בְּאִיכִילוֹב. מַחְלָקָה אורטופדית א.

אִמָּא שֶׁלִי עוֹד לא מֵתָה

 

עַל כֻּרְסָה בַּסלון יוֹשֶׁבֶת האִשה

שֶׁהָיְתָה בְּשֶׁכְּבר הַיּמִים אִמָּא

שֶׁלִי. לא יוֹשֶׁבֶת, מְסֵבָה אָחוֹר

בְּלוֹאֵי גּוּפָהּ נִיגָרִים-

כֶּסֶת-רכּה מִנּוֹצוֹת שֶׁהָיוּ

תַּרְנְגוֹלֶת מוֹרֶטֶת בְּגוּפִי. מְנקרת

לְמרגלותיה,

עַל הכִסֵא יְשר הַמִּסְעד

יוֹשֶׁבֶת אֲנִי שֶׁהָיִיתִי יַלְדָּתָהּ הַקְּטַנָּה

מֵיטִיבָה אֶת מצעה, מְרֵעָה אֶת בְּשָׂרִי

מַנְעִיצָה בְּעַצְמִי, נִגְלֶלֶת לְאִיטִי

לְאִיטִי

לְאָן שֶׁהִיא עוֹד לא מֵתָה.

קַרְקָעִית

 

אַת קַרְקָעִית מַעְיָן בִּצְּלִילוּת

האדְווֹת הַשְּׁקוּפוֹת-דַּקּוֹת מְרַצְּדוֹת

טורקיז-כָּחל-כְּחַלְחַל-שקפקף

צְדָפִים בּוֹהֲקִים לְבֶן-וָרוד-סָגול

אָמְרוּ לִי.

 

הָיִיתְ. עַכְשָׁו נֵדים מְאֻבְחָנִים

נִצָּבִים חוֹתְכִים. בּוֹאוּ בּוֹאוּ

לִרְאוֹת, בּוֹאוּ לחתוך, בואו

לְשַׁחְרֵר ד"ר קַרְנֵי,

ד"ר סַלְעֵי, ד"ר ראט, אוֹ ד"ר אַחֵר.

 

וְשַׂר הַבְּרִיאוֹת ליצמן

ערה?

פָּנַי הַמְּאֻבָּקִים עַל סָדִין אָפֹר מְכוסים שְׂמִיכָה לְבָנָה

מַשֶּׁהוּ, לֹא דִּגְדּוּג, לֹא בבהונות, לֹא מַשֶּׁהוּ,

מִישׁוֹר כָּחֹל יָרֹק חוֹלֵף בִִרְחִיפָה בֵּינִי לְבֵין

הַסָּדִין מאיץ אוֹתִי מַעֲבָר מַעֲבָר ל

מְעַנְיֵן לְאָן נִרְדַּמְתִּי

החבילה הקטנה הזאת

הַשאירו את הפשפָש

 

הקודים כבר מורכבים מדי. לתמצת לרקמה

ולהחדיר ללב הפיקוד הסביבתי, להיארג

כמו חלק אינטגרלי

מן הילדות. איך הם ניגשים

בפשטות משחקי החצר, שאון

התופסת מנחה אותם, זכרונות מתויקים

מצביעים על מקומם. קחו אותי

קחו. הנה אני. עדין נחבאת מאחורי

העץ. שמישהו כבר ימצא, שתפתח הריצה המטורפת

לדפוק בעמוד. ומה עשית

בצבא. את מכירה את מויש. הרי הייתי. הרי

הייתי יכולה להיות בכתה המקבילה. זכור אותי. השאירו

את הפשפש פתוח. השאירו את העמוד

הנה אני יוצאת מאחורי

העץ.

 

 

כישוף

קח, אני משליכה אליך, מדובבת

את המרחק, מתעתעת את מבטך

ממסלולו. קח, אני קורעת

בבשרי להשקיט את הכלבים

המלחיתים ברבצם.

 

 

החבילה הקטנה הזאת

 

זו היתה החבילה הכי קטנה

בעולם ולקחתי אותה

בקלות וחשבתי כמה קל

להחזיק אותה כל הזמן. וזה היה

חשוב, כי אם ארפה הכל

יתפזר והתבנית תאבד ואני

מפורקת לבד. והשרירים

עשו מה ששרירים עושים: הלכו

והתכווצו באופן טבעתי והנטל

התחלק באופן שווה גם על

הזרת ואמרתי אתה לך

לשם - כדי לא לנפץ את החבילה, אולי

יש בה פורצלן - ואתה תתרחק

ואתה גש בזהירות לא

לכאן.

 

 

 

עדיף געגועים

שכחתי להגיד לך ש

באותו רגע פסק העולם

ורק אתה

נתגדלת ונתקדשת ואני

אדם חילוני, אני לא יכולה

שרוחך מרחפת והשמים

מחליפים צבעים. לך מכאן,

אתה לא בשבילי, אתה לא

שלי, אתה של

העולמים. מאז ששברתי את

פניך, מה שלא אמרתי לך

אני אומרת לאחרים. אני אומרת

לאיש ההוא קדוש

קדוש קדוש ורואה שפניך

מאוחים.

חציית מערך ההגנה

קודם נשרה מעלי גלימת הדמשק המסמאת

שבוהקה הדף את המבט אחר-כך נגוזה

מעטפת השיראין שהפיצה מלמולים לא

מובנים עד כלות כל הלבבות נשל ציפוי

המלמלה הדק שהיה וילון

לקווי המיתאר ממש וניצבתי

פלדת אל-חלד קלל מנהלת

מלחמת-כוכבים-לייזר ומשאבת-הלב

המשוכללת כורכת את הנשל כאילו

הייתי ג'יין אוסטין.

כל-כך רכה.

 

רַכָּה או קָשָה

רַכָּה או קָשָה? זה תלוי כמה זמן

אני מתבשלת בזה. הפתיחה הַבְּבַת-אַחַתִית

של כל סכרי-העורקים, שאון הזרימה

הִקָווּת שלולית לרגליךָ, הַהֵהָפכות לאגם.

רכה-עד-סמרטוטית אני טבולה, מחכה

לסחיטה הרגעית שמציגה אותי

שיראין, מפזזת באנימציית מחשב

מטורפת מתפוצצת מעונג כשחוקי הכבידה

שועטים אחור. בתנועה הסיבובית

של כדור הארץ אני תמיד

אחזור. אני גולשת

מרוך. אני מוך. ואז, בלי הדרגה, המכה.

ואני קשה.

צל האימה על קערת הסלט

 

 

צל האימה על קערת הסלט

 

זה הפתיע אותי שהאצבעות

נחתכות בקלות נחרצת

כזאת. פרוסות עגולות ולא

נמרחות, שומרות על

צורתן האופיינית. כמו המשכם הטבעי

של הגזר

והמלפפון. הייתי מצפה לנשיכת השפה, לזוועה

עולה באישונים, לשכנים

נמלטים בבעתה, לדרדור

ההרים מן הרכסים. אבל

השקט נשמר. זה עניין

מוחלט. אם היא רוצה להתעלל

בעצמה זה עניינה הפרטי.  אחת

לאחת. קודם פצפוץ העור

המתבקע, אחר-כך החיתוך הרך

בבשר האדום ולקינוח שבירת עצם

המציאות הדקה.

 

 

 

עסיס רימונים

 

אני בכלל לא מנסה לצייר

תמונה או לקעקע

כתובת. ידי מונעת

וסכין הגילוח מתווה

תבנית נוף. הלכתי

רחוק. הנה כאן אני

נוטפת עסיס רימונים

נוגסת בפרי. דם זב מן

החתכים אבל הוא לא

מכתים. השאלה העיקרית היא כמה

זה עמוק. אם הפגיעה

ברקמות, התאים החצויים, הבשר

המט, הצליחה לחקוק.

ומלבד זאת, זה לא כמו

שזה נשמע. זה רק

לפעמים ורק בבטן

ובבית-החזה וביללה

שאפשר לחנוק.

 

 

 

הרחקתי לכת

 

אני מחכה. הרחקתי לכת ואני

לא יודעת מה יגיע

בעקבותי מה יתפזר וירחק סימני

דרך למרחק. אני

רחוקה. כל ההמיה

ההיא כל ההמיה אני

הותרתי רוך ומחמדים

שלי אני הותרתי

חום גוף וחדרי בטן זלעפות

נותרתי דרוכה לזינוק באווירים

צחים.

נמנום של בוקר

 

נסעתי עם נכדתי במכונית של חברתי מילדות. הדרך הייתה

ירוקה ופורחת כשפתחה את חלונה לנער שנקש בזגוגית

וביקש אש. עם זרם האוויר הפתאומי

הוא אחז בה ומשך אותה החוצה. הרי היא

הייתה בעלת הכושר הכי טוב בכיתה. נכדתי הביטה

משותקת כשקפצתי ממושבי, רדפתי אחריו והספקתי

לחלץ אותה מידיו.

דווקא עכשיו בכִּסא הגלגלים זכיתי

גם להציל וגם בנמנום נעים של בוקר

bottom of page